רפלקס ברקורס

של ה רפלקס ברקורס יוזם על ידי הברספטורים (גם קולטני לחץ) בדפנות כלי הדם ומתכתב עם תגובה אוטומטית של מרכז הדם לשינוי פתאומי בערכי לחץ הדם. במקרה של ירידה פתאומית בלחץ הדם כתוצאה מאיבוד דם, הרפלקס מבטיח את זרימת הדם לאיברים החיוניים על ידי ריכוז זרימת הדם. זה המקרה, למשל, בהקשר של הלם היפובולמי.

מהו רפלקס הברק-ספיגה?

קולטני הברור הם קולטנים מכניים בדפנות כלי הדם. קולטנים מכניים הם תאים חושיים שרושמים גירויים בלחץ. הקולטנים בדופן כלי הדם מודדים לחץ דם, במיוחד שינויים בלחץ הדם.

כמו כל הקולטנים בגוף, הם ממירים גירויים לעירור חשמלי ומתרגמים אותם לשפה של מערכת העצבים. הם שולחים איתותים בצורה של עירור עצבי דרך נתיבים נפרדים למערכת העצבים המרכזית, משם מתחילים שינויים בהתנגדות היקפית מוחלטת ותפוקת לב במידת הצורך.

באופן זה, הברור-קולטורים מתווכים, בין היתר, את מה שמכונה רפלקס הברקורפטור. רפלקסים הם תגובות אוטומטיות ובלתי נשלטות מרצון שמערכת העצבים נותנת לגירויים מסוימים. תחילתו של קשת רפלקס היא תמיד גירוי מסוים שמעורר את אותה תגובה ממערכת העצבים.

רפלקס הברור-קולטור מתחיל בשינוי בלחץ הדם, המועבר למערכת העצבים המרכזית על ידי הברור-קולטורים בצורה של גירוי. העברת גירויים זו מעוררת תגובה אוטומטית לוויסות ערכי לחץ הדם ובכך לשמור על זרימת הדם.

פונקציה ומשימה

קולטני ברו או לחץ ממוקמים יותר ויותר בסינוס הראוטי ובאזור קשת אבי העורקים. קולטני הלחץ הממוקמים שם הם קולטני P-D. אלה הם קולטנים דיפרנציאליים התואמים לשילוב של קולטנים דיפרנציאליים. כאשר מתגלה שינוי בגירוי, קולטני PD מגדילים את תדירות פוטנציאל הפעולה שלהם ושומרים על תדר זה כל עוד הגירוי נמשך. בדומה לקולט הדיפרנציאלי, הם מגיבים לשינויים בגירויים.

בניגוד לקולטנים דיפרנציאליים, לעומת זאת, הם לא רק מדווחים על שינוי הגירוי, אלא גם מסמנים את משך הגירוי המדויק למערכת העצבים המרכזית, כפי שחלים גם על קולטנים פרופורציונליים. רק בסוף הגירוי שוב תדר פוטנציאל הפעולה שלהם יורד מתחת לערך המנוחה.

הקולטנים בדפנות הכלי מודדים אם כן את לחץ הדם המוחלט, הם רושמים שינויים בלחץ הדם ותופסים גם את מהירות השינוי, לפיהם הם גם מסוגלים לרשום את משרעת לחץ הדם ואת קצב הלב. הם שולחים מדידות אלה דרך אפקטיבים למרכז הדם בתוך המדולה אובלונגה.

לחץ הדם מוסדר במרכז זה באמצעות עקרון המשוב השלילי. כאשר לחץ הדם עולה, העצב הפאראסימפתטי מופעל באופן רפלקסיבי מכאן דרך עצב הווגוס. זה מוביל לירידה בפעילות האוהדת. לתהליך זה השפעה כרונוטרופית שלילית על הלב. בכלי ההתנגדות של פריפריה הגוף משתנה הטון בשרירי כלי הדם החלקים.

אם לעומת זאת הקולטנים רושמים ירידה בלחץ הדם, מרכז הדם מעכב את פעילות מערכת העצבים הפאראסימפתטית. זה מגביר את הפעילות של מערכת העצבים הסימפתטית בו זמנית, מכיוון ששני האזורים אנטגוניסטיים ומווסתים זה את זה בדרך זו. כתוצאה מהטון הפראסימפתטי הנופל והפעילות הסימפתטית המוגברת, קצב הלב לבסוף עולה. ההתנגדות ההיקפית הכוללת גוברת גם עם התכווצות השרירים החלקים של כלי ההתנגדות. בנוסף, ישנה זרימה חוזרת ורידית מוגברת.

מחלות ומחלות

רפלקס הברור-קונספטור, למשל, ממלא תפקיד בפרקטיקה הקלינית בהקשר של הלם היפובולמי במקרה של אובדן דם גדול, מה שעלול להוביל לירידה חדה בלחץ הדם. מתיחת דופן אבי העורקים פוחתת במהלך אירוע כזה, מה שגורם לפעילותם של קטיני הברור לירידה ובכך מאפשר להם לשלוח פחות אותות למדולה אורךונגה.

הנוירונים שנמצאים במקום שולחים איתותים מוגברים לשריר הלב ולעורקים ועורקים בודדים ללא עכבה בתיווך baroreceptor. בתגובה, קצב הלב מאיץ והלב דולף יותר דם בהתאם. כל העורקים והורידים מתכווצים, ומאפשרים פחות דם לזרום לרקמות. במקרה של אובדן דם גדול, הדם מופנה ברובו לאיברים החיוניים.

בהקשר של תסמיני הלם, חלוקת הדם מושגת בעיקר באמצעות שחרור אדרנלין ומתווך בעיקרו דרך קולטני בטא-אדרנרגיים. במקרה של הלם היפובולמי, הנורמליזציה של נפח הדם היא מוקד הטיפול כך ששדרת הלם נשברת.

כדי לנרמל את לחץ הדם, נותנים למטופל פתרונות עירוי דרך גישה היקפית גדולה, המגדילים את נפח הכלי. החלפת אמצעי אחסון נועדה לפצות על היפובולמיה, אך אסור להוביל להיפרוולימיה משמעותית. לכל אבידות הדם העיקריות יש לתת טיפול סיבתי המתמקד בעצירת הדימום.

בהקשר זה, רפלקס הברור-קונספטור הוא תסמין זעזוע שמאבטח את אספקת הדם לאיברים החיוניים, ולצורך כך, מעכב את הדם מרקמות פחות חשובות. מכיוון שרקמות "פחות חשובות" במצב ההלם כבר לא מספקות מספיק חמצן וחומרים מזינים עד להתייצבות לחץ הדם, רקמות בודדות עלולות להפוך לנקרוטיות, כלומר למות, בגלל מצב הלם ארוך טווח. מסיבה זו, החלפת נפח מהירה חיונית לאחר אובדן דם גדול. עם לחץ נורמלי של לחץ הדם, תסמיני הלם שוככים. מכאן ואילך, הדם החיוני מגיע שוב לכל הרקמות. לכן החלפת הנפח משמשת לאבטחת זרימת הדם.