פלסמודיום הוא טפיל חסר תאיות, נטול דופן, שיכול לתקוף יונקים, ציפורים וזוחלים ושייך לכיתה של אפיקומפלקסה (לשעבר: Sporozoa). מתוך כ 200 המינים הידועים, 4 רלוונטיים לבני אדם כחומר הסיבתי למלריה. המשותף לכל מיני פלסמודיה הוא שהם עוברים שינוי מארח חובה בין יתושים לחוליות, שבאותו הזמן כולל שינוי בין רבייה מינית לא-מינית.
מהן פלסמודיה?
פלסמודיום, שאין לו דופן תאים, הוא טפיל חד-תאי עם גרעין תאים ולכן הוא נספר בין האוקריוטים (לשעבר גם אוקריוטים). השם פלסמודיום נובע מהעובדה שאחרי חלוקה שני גרעינים תאים נמצאים בפלסמודיה, אך הציטופלזמה של שני התאים אינה מופרדת זה מזה, אלא מהווה חלל פלזמה קוהרנטי.
מתוך כ -200 מינים ידועים של פלסמודיה, 4 הם בעלי תפקיד מיוחד כפתוגנים של מלריה אנושית. כל סוגי הפלסמודיה עוברים שינוי מארח חובה בין יתושים לחוליות. שינוי המארח כולל גם שינוי בין רבייה מינית ואי-מינית.
אצל בני אדם, הפועלים כמארחי ביניים, וקטור המלריה הוא יתוש האנופלס הנקבי. יתוש Anopheles מעביר את הפתוגן בצורה של sporozoites שנמצאים ברוק שלו. בצד היתוש, הספורוזויטים מייצגים את שלב הסיום של הגמטוציטים עימם נדבק היתוש בעבר בדם האנושי שנבלע.
ארבעת סוגי הפלסמודיה הגורמים למלריה אצל בני אדם הם Plasmodium falciparum (Malaria tropica), Plasmodium vivax, (Malaria fertiana), Plasmodium ovale (Malaria tertiana) ו- Plasmodium malariae (Malaria quartana). כעת נדון האם Plasmodium knowlesi, שניתן למצוא בדרום מזרח אסיה, הוא גם אחד מהפתוגנים המלריה המסוכנים לבני אדם. ידוע כי בעבר היה ידוע כי פלסמודיום נואלי גרם למלריה במקאקים.
מלריה מפתחת תסמינים דמויי שפעת עם התקפי חום, ובמקרה של טרופיקה מלריה, היא חמורה אם היא לא מטופלת. מיני הפלסמודיות הבודדים הם ברובם ספציפיים ו"נאמנים למינים "מבחינת נשאי ביניים (יתושים) והמארחים הסופיים (בעלי חוליות).
אירוע, הפצה ונכסים
למעט אנטארקטיקה, פלסמודיה ילידי כל היבשות. עם זאת, התרחשותם של פתוגנים מלריה הרלוונטיים לבני אדם מוגבלת כיום לאזורים טרופיים וסובטרופיים. הפלסמודיה הגורמת למלריה נמצאה גם בדרום אירופה ובצפון אמריקה עד המאה ה -19.
באזורים טרופיים וסובטרופיים, שיעור התמותה השנתי הוא 1.0 עד 1.5 מיליון. הערכות למספר האנשים הסובלים ממלריה ברחבי העולם משתנות מאוד ולכן הן בין 250 ל 500 מיליון. הפלזמודיה מועברת באופן בלעדי על ידי יתוש אנופלס. העברה ישירה מאדם לאדם היא בלתי אפשרית כמעט מכיוון שחסר החלק המיני של מחזור ההתפתחות המתרחש היתוש. עם זאת ידועים מקרים בודדים בהם מחטי עירוי דם מזוהמים גרמו להעברה ישירה של הפתוגן.
מחזור ההתפתחות של מין הפלזמודיה האינדיבידואלי שונה במקצת, אך בעיקרון עוקב אחר תוכנית ההתפתחות הבאה: יתוש האנופלס מעביר את הפלזמודיה בצורה של sporozoites, אשר נשטפים תחילה בכבד עם הדם ונמצאים בתאי כבד. בתאי הכבד הם צומחים לסכיזונטים באמצעות תהליכי חלוקה א-מינית, שבשלב מאוחר יותר מתבדלים לשלל מרוזואיטים דיפלואידים שעדיין תוקפים את האריתתרוציטים (תאי דם אדומים) ומתרבים שם דרך חלוקות נוספות.
הזמן בו התבססו הספורוזואיטים בתאי הכבד הוא בדרך כלל ללא תסמינים. חלק מהמרוזויטים הדיפלואידים מתפתחים למיקרו- ומקרוגמטוציטים חצוייים באמצעות מיוזה, אותם ניתן לנקוט על ידי יתוש אנופלס היונק בדם דרך הפרובוסקיס שלו. במעי היתוש מתאחדים הגמטוציטים שהבדלו לגמטות שלמים ליצירת זיגוטה דיפלואידית. בדופן המעי של היתוש הוא צומח ביצית של ביצית, דרך חלוקה מיטוטית, גדלים עד 10,000 ספורוזויטים זיהומיים, דיפלואידים. לאחר התפרצות הביצית, חלק מהספרוזואיטים נכנסים לרוק היתוש וכך נוצרים מאגר זיהום חדש.
תקופת הדגירה מהדבקה בספורוזואיטים ועד הופעת המלריה היא כ7-50 יום, תלוי בפתוגן וללא טיפול מונע מלריה.
מחלות ומחלות
למעט מלריה טרופית, בה התקפי החום מתרחשים בפרקי זמן לא סדירים, יש קצב ברור עם פתוגנים אחרים. במלריה של קוורטנה מדובר בארבעה ימים. יום עם התקף חום ואחריו יומיים נטולי חום לפני שהחום נכנס שוב. התקפי החום הסדירים חוזרים להתפתחות הפלסמודיה באריתרוציטים, המציפים כמעט את הגוף במקביל וגורמים לתסמינים.
Plasmodium ovale ו- Plasmodium vivax, שניהם מהווים את הגורם הגורם למלריה טרטיאנה, יכולים להיווצר היפנוזיטים במהלך שלב הכבד שלהם, שיכולים לשרוד מבלי לשים לב וללא תסמינים במשך מספר חודשים - במקרים פרטניים אפילו כמה עשורים - לפני שפרק נוסף של מלריה מופעל.
ההגנה הטובה ביותר כנגד מלריה מורכבת בנוסף למניעה כימית, אותה יש להתאים לפתוגנים השוררים באזור הרלוונטי, להגנה מפני יתוש האנופלס הנשי. בלילה, רשת יתושים מעל המיטה יכולה לספק הגנה יעילה ובמשך היום רצוי ללבוש בגדים עם שרוולים ארוכים ורגלי מכנס ארוכות, הספוגים בפרמיטרין או חומר דוחה יתושים אחר. יש לטפל בחלקי הגוף שלא נחשפו באמצעות קרמים או תרסיסים, שיש להם גם השפעה דוחה יתושים.
