מחלת לדרדרוז

תַחַת מחלת לדרדרוז מובנת צמיחת רקמת חיבור שפירה בכף הרגל. המחלה שייכת לפיברומטוזות.

מהי מחלת Ledderhose?

מחלת Ledderhose מורגשת בצלחת הגידים של כף הרגל. שם נוצרים קשרים ומתקשים.
© vladimirfloyd - stock.adobe.com

בְּ מחלת לדרדרוז, גם מחלת לדרדרוז המכונה רקמת חיבור צומחת בכף הרגל. זה מוביל להיווצרות קשרים מוקשים הגורמים לכאב ומגבילים את הניידות של כף הרגל. המחלה מתבטאת באפונורוזיס plantar (צלחת הגיד של כף הרגל).

מחלת Ledderhose מסווגת כמו פיברומטוזיס. זה קשור גם למחלת דופויטרן. בעוד שבמחלת Ledderhose סוליות כפות הרגליים מושפעות מהיווצרות גוש, הרי שבמחלת דופויטרן זה המצב על המשטחים הפנימיים של הידיים. הרופא הגרמני ג'ורג 'לדרדרהוס (1855-1925), שתיאר אותה, העניק למחלה שפיר את שמה.

מחלת Ledderhose מופיעה בתדירות גבוהה פי שניים אצל גברים מאשר אצל נשים. המחלה כוללת גידול איטי של גושים המרוכזים במרכז כף הרגל. לעיתים ניתן לעכב את צמיחת הצמתים כך שהם לא יגדלו באופן זמני. בהמשך, צמיחתם מתחילה שוב ובאופן בלתי צפוי.

סיבות

מחלת Ledderhose נגרמת כתוצאה מגידול ברקמות החיבור. עם זאת, הסיבות למחלת Ledderhose שמעוררות את הגידולים אינן ידועות. Myofibroblasts, שהם תאים מיוחדים, אחראים לעלייה ברקמות החיבור. המחקר עדיין מתנהל ברפואה על מערכות היחסים המדויקות.

מדענים שונים מניחים את השפעתו של מרכיב גנטי בהתפתחות מחלת Ledderhose. אם סוליית כף הרגל נפגעה, גורמים גנטיים גורמים לשינויים ברקמת החיבור. בנוסף, המחלה מופיעה לעתים קרובות במשפחות, מה שמגדיל את הסבירות להשפעות גנטיות.

גורם סיכון חשוב נוסף הוא הימצאותם של פיברומטוזות אחרות כמו מחלת דופויטרן. מחלות כמו אפילפסיה או סוכרת (סוכרת mellitus) הם גם טריגרים אפשריים. מחלות כבד ומטבוליות, מתח וצריכת אלכוהול וטבק נחשבים אף הם לגורמים החיוביים.

תסמינים, מחלות וסימנים

מחלת Ledderhose מורגשת בצלחת הגידים של כף הרגל. שם נוצרים קשרים ומתקשים. כאשר הצמתים מגיעים לגודל מסוים הם מקשים על המטופל בהליכה. לרוב הם ממוקמים באמצע סוליית כף הרגל בקשת כף הרגל.

בעוד שאצל אנשים מסוימים נוצר רק גוש בודד, הוא נפוץ יותר אצל אחרים. אפילו גדילים שלמים אפשריים. אם הצמתים מופצים על כל כף הרגל הם צומחים יחד עם השרירים והעור שנמצא מעליהם. אך ישנן גם צורות קלות יותר של מחלת Ledderhose בהן רק חלק קטן מהסוליה של צלחת הגיד מושפע.

בנוסף, אין הידבקויות בשרירים ובעור. כרבע מכל החולים חולים במחלת Ledderhose בשתי רגליהם. זה לא נדיר שהמחלה מתקדמת בשלבים, כך שיכולות לקחת שנים עד שהתקדמה.

אבחון ומסלול של מחלה

כדי לאבחן את מחלת Ledderhose, הרופא סוקר תחילה את המטופל. הוא מודיע לעצמו על מחלות קודמות אפשריות והאם קיימים גורמי סיכון מסוימים. לאחר מכן נבדקת בדיקה מעמיקה של סוליות כפות הרגליים. אזורים אחרים בגוף נבדקים גם אם הם חריגים.

קשרים קשים הם אינדיקציה טיפוסית. את אלה כמעט ולא ניתן להזיז ביד. שיטות הדמיה משמשות לקביעת היקף הגושים.זה כולל בעיקר סונוגרפיה (בדיקת אולטרסאונד). ניתן לבצע גם הדמיית תהודה מגנטית (MRT), בעזרתה ניתן לרשום את ההתפשטות המדויקת של הגושים.

האבחנה מאושרת על ידי בדיקת הצמתים במיקרוסקופ. לצורך כך נלקחת מהמטופל דגימת רקמות (ביופסיה). מחלת Ledderhose היא אחת המחלות הכרוניות שפירות. ריפוי מלא אינו אפשרי. עם זאת, באמצעות טיפול מתאים ניתן לחסל או לפחות להפחית את התסמינים.

סיבוכים

עם מחלת Ledderhose, הסובלים מהסובלים סובלים מתלונות שונות, המופיעות בעיקר על כפות הרגליים. החולים סובלים מניידות מוגבלת ובעיקר מכאבים המופיעים בעמידה והליכה. איכות חייהם של הנפגעים מוגבלת ומופחתת משמעותית על ידי מחלת Ledderhose. גם שרירים אחרים יכולים להיות מושפעים מהמחלה.

עם זאת, לעתים קרובות התסמינים אינם מופיעים לצמיתות, אלא בפרקים, כך שהמחלה מאובחנת באיחור. בשל המגבלות הפתאומיות בתנועה, סובלים לעתים קרובות מדיכאון או תלונות פסיכולוגיות. בילדים, מחלת Ledderhose יכולה להוביל להפרעות התפתחות ואולי לעכב אותן.

לרוע המזל, טיפול סיבתי במחלת Ledderhose אינו אפשרי. מסיבה זו הטיפול מיועד בעיקר להגבלת כאב ומוגבלות בניידות. לרוב אין סיבוכים. בעזרת טיפולים שונים ושימוש בתרופות, ניתן לצמצם תלונות רבות כך שהנופגעים יוכלו להמשיך לחיי היומיום שלהם. עם זאת, גם מחלת Ledderhose יכולה לחזור. עם זאת, תוחלת החיים של החולה אינה מושפעת ממחלה זו.

מתי כדאי לך ללכת לרופא?

אם מבחינים בגוש קשה ובלתי ניווט בכף הרגל, יש לראות רופא. עם זאת, אין זה אומר בהכרח מחלת Ledderhose. המנתח האורטופדי הוא איש הקשר הסובל מכאבים או גושים חדשים בכף הרגל. רופא המשפחה יכול להביט גם בכף הרגל ולהפנות את האדם למומחה במידת הצורך.

אם האבחנה אינה ברורה, ניתן להזמין הדמיית תהודה מגנטית אם יש חשד למחלת Ledderhose. כדי לאשר את האבחנה, הרופא עשוי לבצע ביופסיה כדי לבחון את הגוש עוד יותר. יש לקבוע את אופיו השפיר של הקשר.

ביקורים קבועים אצל הרופא הם נורמליים אם יש לך מחלת Ledderhose. לרוב, לרוע המזל, טיפול כירורגי מוביל להישנות. לפיכך זה נמנע בעיקר. הגישות הטיפוליות הנרשמות לרוב מאטות את התפשטות רקמת הנהון. מדרסים מיוחדים יכולים להפחית לחץ בפיברומטוזיס שפירים. באיזו תדירות מצוין ביקור רופא כדי להתאים את האמצעים הטיפוליים תלוי בהיקף הגידולים.

ניתן להקרין את הכיבים. טיפולים פיזיותרפיים אפשריים גם למחלת Ledderhose. כל האמצעים הטיפוליים יכולים במקרה הטוב להאט את היווצרותם של קשרים. לא ניתן לראות תרופה לאבחון מחלת Ledderhose.

טיפול וטיפול

אחת המטרות החשובות ביותר לטיפול במחלת Ledderhose היא הפחתת דלקת וכאב. בנוסף, המטופל אמור להיות מסוגל ללכת שוב. מדרסים רכים משמשים בעיקר לשמירה על יכולת ההליכה. אלה מפחיתים את הלחץ הפנימי שנוצר על הצמתים.

לטיפול בכאב, הרופא בדרך כלל נותן לאדם הסובלים מתרופות אנטי דלקתיות שאינן סטרואידיות (NSAID), המשפיעות גם על הדלקת. במקביל ניתנות זריקות סטרואידים לצמתים.

בשלבים המוקדמים של מחלת Ledderhose, הקרנות באמצעות רנטגן רך נחשבות גם כמבטיחות. הזרקת קולגןאז או טיפול בגלי הלם (ESWT) מסווגת גם כשימושית. אלה מובילים להתרופפות הקשר הקשה. קריותרפיה, בה הרופא מטפל בחולה בקור, נתפסת גם כמבטיחה.

התערבות כירורגית עשויה להיות נחוצה אם היא בשלב מתקדם. אין זה נדיר כי לוחית הגיד תוסר לחלוטין. לעומת זאת, התערבויות חלקיות גורמות לרוב להישנות של צמתים. עם זאת, גם אם הקסם הפנטרי מוסר לחלוטין, כ- 25 אחוז מכלל החולים נמצאים בסיכון לחלות בפיברומטוזיס מחודש. הניתוח יכול גם לפצוע גידים, עצבים ושרירים.

תחזית ותחזית

מחלת Ledderhose עוברת בדרך כלל מסלול לסירוגין שנמשך מספר שנים. עם זאת, הפרוגנוזה טובה מאוד. בדרך כלל זה מספיק כדי להסיר את הקסם הנגוע ולהסיר את ההדק של מחלת Ledderhose. הטיפול בצילום הרנטגן מביא לחשיפה לקרינה, העלולה לגרום לתלונות גופניות בנסיבות מסוימות. מכיוון שמשתמשים בעיקר בצילומי רנטגן רכים לטיפול במחלת Ledderhose, הסיכון לתופעות לוואי חמורות הוא נמוך יחסית. גם השימוש בטיפול בקולגנאז או בגלי הלם אינו בעייתי ומבטיח.

הפרוגנוזה חיובית אם המצב מתרחש כתופעות לוואי מתרופות כמו פרימידון או פנווברביטל. בדרך כלל מספיק להפסיק ליטול את התרופה המפעילה. תוחלת החיים אינה מוגבלת על ידי מחלת Ledderhose. עם זאת, ניתן להפחית את איכות החיים בתקופת המחלה, מכיוון שכפות הרגליים מכאיבות קשות והמטופל בקושי יכול לדרוך על הסוליות מבלי לחוש כאבי לחץ עזים. במיוחד בשלב האקוטי של סבל זה יכול להוביל לאי נוחות קשה והגבלות בחיי היומיום. הרופא הכללי או הרופא המטפל יכול לבצע פרוגנוזה אמינה תוך התחשבות בסיבת המצב ובמצב המטופל.

מְנִיעָה

טרם נקבע כיצד התפתחותה של מחלת Ledderhose. מסיבה זו, לא ידוע על אמצעי מניעה כלשהם.

טִפּוּל עוֹקֵב

מעקב רפואי אחר מחלת Ledderhose נחוץ רק אם יש ניתוח. אחרת לא נדרשים אמצעי מעקב. תרופות בעלות השפעה סימפטומטית או אמצעי טיפול אחר שאינו כירורגי לעולם אינן דורשות טיפול מעקב. במקרים מסוימים הטיפול אינו זמין אפילו בגלל רמת סבל מקובלת.

אם מתבצעת ניתוח להסרת הרקמה המוקשה מסוליות כפות הרגליים, יש להקפיד על מספר אמצעי מעקב. ניתן להסביר זאת בכך שכפות הרגליים כבר לחוצות מאוד בחיי היומיום. זה מקשה הרבה יותר על ריפוי הפצעים והצלקות כראוי.

בנוסף להגנה בולטת מאוד על כפות הרגליים, שיכולה להיות מושגת על ידי המטופל על ידי אי הליכה או עמידה, יש להקפיד גם על היגיינת פצעים מיוחדת. שמירה על ניקיון והגנה מפני זיעה מפשטת את הריפוי ומונעת זיהומים.

על המומחה האחראי לפתח תוכנית ריפוי המתאימה עם המטופל בהתאם להיקף הניתוח. לאחר מספר שבועות, כאשר סוליות כפות הרגליים נרפאו, ניתן לטעון בהדרגה את כפות הרגליים. עד כמה זה צריך להיעשות בהדרגה תלוי גם בהיקף הפעולה. אם מוסרים רק nodules בודדים, הסוליה מושפעת פחות מאשר עם fasciactomy מלא.

אתה יכול לעשות זאת בעצמך

מכיוון שמחלת Ledderhose איננה חשוכת מרפא, חולים נאלצים ללמוד להשלים עם המחלה לטווח הארוך. בחלק מהמקרים רצוי לפנות לעזרה פסיכולוגית בנוסף לטיפול רפואי. בנוסף, האנשים שנפגעו יכולים להחליף רעיונות בנושא עזרה עצמית בפורומים שונים באינטרנט. בערים גדולות יותר קיימות גם קבוצות עזרה עצמית לאנשים הסובלים ממחלת Ledderhose או פיברומטוזיס באופן כללי. שם תוכלו למצוא מידע נוסף על אמצעי עזרה עצמית.

חשוב גם לטפל בכפות הרגליים באופן קבוע ולהימנע מפציעות. יש להימנע מגירוי בכפות הרגליים. כאשר אתם קונים נעליים, וודאו כי הנעליים מתאימות היטב. במידת הצורך, על הנפגעים לפנות לפריטים אורטופדיים בהתאמה אישית או להשתמש במדרסים. בחלק מהמקרים, הליכה רגלית יחפה על משטחים רכים כמו מדשאה, חול או בוץ עוזרת. עיסויים בקירור ועדינות יכולים גם הם להביא לשיפור או למנוע הידרדרות.

רצוי גם לשנות את התזונה ולהקטין את צריכת הגלוקוז והפחמימות. למזונות המכילים נוגדי חמצון טבעיים רבים יש השפעה תומכת. לכן מומלץ לאכול כמה שיותר פירות וירקות, אך גם קטניות. בדרך כלל ניתן עדיין לצרוך אלכוהול וקפה במתינות.