נספח ורמפוריס

ה נספח ורמפוריס הוא נספח של התוספתן המועיל לדלקת חריפה. זה גם הופך להיות בעל משמעות נִספָּח שקוראים לו. תוצאות מחקר עדכניות יותר מצביעות על פונקציה חיסונית של האיבר, שבעבר סווגה כחסרת פונקציה ברובה.

מהו הנספח הוורמפי?

הנספח ורמימוריס (תוספת הנספח) הוא בליטה המורכבת ברובה מרקמת לימפואי באורך ממוצע של 10 ס"מ וקוטר של 0.5 מ"מ, הנפתח לתוספתן (caecum) דרך קפל רירית בצורת דש, מה שנקרא שסתום גרלך.

הנספח נקרא לעתים קרובות באופן שגוי כנספח. הנספח ורמימוריס נמצא ברבע הימני התחתון של הבטן כנקודת המוצא של המעי הגס מתחת לשסתום האילו-קואקלי (valva ileocaecalis), הסגירה התפקודית בין המעי הגס והקטן.

אנטומיה ומבנה

נספח הוורמייור משתנה ביותר בצורתו, בגודלו ובמיקומו, אך לרוב ממוקם רטרו-רקטואלי ("מאחורי חלל החזה") עולה או יורד. שלושת הטניאנים של המעי הגס ממשיכים בתוספתן כשכבת שרירים אורכית סגורה.

בסך הכל, נספח ורמפוריס מורכב משכבות הרקמה הבאות (מבפנים לחוץ): קרום רירי (רירית טוניקה), שכבת רקמת חיבור בין הקרום הרירי ושכבת השריר (tela submucosa), שכבת רקמה עדינה עם תאי שריר חלקים (tunica musculis) ושכבת עור סרונית (טוניקה) סרוזה). הסרוזה המקיפה את האיבר מתמזגת ל mesoappendix (mesenteriolum) בנקודת ההתקשרות, מה שמוביל לאספקת כלי הדם (עורק appendicular, וריד appendicular).

הלוחות של פייר ממוקמים ברירית tela submucosa ו- tunica. אוספי זקיקי הלימפה הללו בולטים בתוך לומן הנספח כמו כיפה באזורים מסוימים. במקום הווילי והקריפט הרגילים, נמצאים כאן תאי M. אלה מוליכים אנטיגנים לזקיקי הלימפה ומפעילים תגובה חיסונית.

פונקציה ומשימות

תפקידו של נספח הוומפורם נידון במשך זמן רב. למרות הראיות להיפך, עד לפני מספר שנים ההנחה הייתה כי הנספח אינו אלא שריד חסר פונקציה של התפתחות אבולוציונית. במקום זאת, משערים כעת כי לאיבר לימפה זה פונקציה חיסונית וניתן להקצות אותו מה שמכונה GALT (רקמת לימפואידית הקשורה לבטן), מערכת החיסון של המעי.

הפונקציה המדויקת טרם הובהרה בבירור. רקמת הלימפה הקשורה במעי מורכבת בכל מערכת העיכול של זקיקי הלימפה המצטברים (פלאק של פייר) המשמשים מושבות של לימפוציטים מסוג B לצורך הכפלה והבדלה של לימפוציטים B לתאי פלזמה המייצרים אנטיגן. כחלק ממערכת החיסון הנרכשת, לוחיותיו של פייר ממלאות תפקיד חשוב בהגנה מפני זיהומים ובעיבוד מידע רלוונטי מבחינה חיסונית.

בנוסף, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שחיידקים מועילים של פלורת המעי הטבעית במקרה של מחלות שלשול, יחד עם מולקולות של מערכת החיסון בנספח ורמפוריס, מוגנים מפני שטיפות הקשורות לשלשול ומסופקות עם נוגדנים על ידי מערכת הלימפה הסובבת. הנספח פועל בהתאם כסוג של "בית בטוח" (מקום מסתור בטוח). בשלב ההבראה, החיידקים ששורדים בדרך זו יכולים להתנחל מחדש את המעי ולעקוף את החיידקים שעדיין נמצאים שם. פונקציה זו חשובה במיוחד באזורים עם תנאי הקשר היגייניים ירודים. במדינות המפותחות, לתוספת התוספתן (הסרת התוספתן כתוצאה מדלקת) אין השפעות על בריאותם של הנפגעים על פי ידע קודם.

מחלות ומחלות

במיוחד בילדים מגיל בית ספר יסודי ובגילאים צעירים, גדילי צלקת, רכיבי מזון בלתי ניתנים לעיכול (למשלגרעיני פרי) או אבנים צואתיות מובילים לסגירת לומן הנספח. ההפרשה המצטברת פוגעת בדופן התוספתן ומספקת קרקע גידול אופטימלית לפתוגנים חיידקיים הנודדים דרך זרם הדם או מפלורת המעיים (דלקות מעיים), מתרבים וגורמים לדלקת חריפה (דלקת התוספתן).

למרות דלקת התוספתן החריפה היא מחלה שכיחה מאוד, ועם 7 עד 12 אחוז מהמקרים, היא החירום השכיח ביותר בניתוחי בטן, אבחון מוקדם הוא קשה בגלל חריגות התפקוד השונות והלוקליזציה של הכאב השונה מאוד. בנוסף, התסמינים הקלאסיים כמו אובדן תיאבון, משיכה וכאבים דמויי קוליק באזור הטבור או האפיגסטריום (אזור הבטן העליונה) עם מעבר מאוחר יותר של הכאב לבטן התחתונה, בחילה והקאות וכן חום בינוני מתבטאים רק בכ- 50 אחוז מהנפגעים.

הסיבוך העיקרי של דלקת התוספתן הוא ניקוב.עם ניקוב פתוח, ההפרשה המוחית זורמת מהתוספתן לחלל הבטן החופשי ועלולה לגרום לדלקת בצפק מפוזרת (דלקת כללית בצפק) עם סיכון מוגבר לסלח דם. הפתוגנים הנפוצים ביותר ששוחררו כוללים enterococci ו- Escherichia coli, במקרים נדירים יותר סלמונלה, סטפילוקוקים או סטרפטוקוקים.

ניקוב מכוסה מוביל למורסה המכוסה ברשת הגדולה (מורסה perityphlitic) עם הצטברות מוגבלת מקומית של מוגלה בבטן התחתונה הימנית (דלקת הצפק המקומית). אפילו עם דלקת התוספתן עם ניקוב ודלקת הצפק, שיעור התמותה הוא אחוז אחד בלבד. במקרים נדירים, גידולים ממאירים יכולים להתפתח בנספח (ממאיר נספח).