ה שלב אנאלי מתאר בפסיכואנליזה שאחרי זיגמונד פרויד קטע מהתפתחותו המוקדמת של הילד. השלב האנאלי עוקב אחר השלב האוראלי ומתחיל בגיל שנתיים. בשלב האנאלי, תפקודי ההפרשה של הגוף וכיצד מטפלים בהם הם מוקד תשומת הלב של הילדים.
מה השלב האנאלי?
עבור זיגמונד פרויד יש להשוות את הכניסה לשלב האנאלי עם גילוי ההנאה של הילד בתהליך ההריסות. בתחילת השלב נוצר הנאה באמצעות חיסול הצואה, במהלך ההמשך הילד גם חווה הנאה מאיפוק מוצרי ההפרשה. זה יוצר מצב בין להרפות להתאפק, שיכול להיות מאופיין במתח.
פונקציה ומשימה
בשלב האנאלי, לראשונה, ההורים והסביבה דורשים את הילד לניקיון ואיפוק. הילד חווה שדברים מסוימים שנוצרו על ידי הילד ונחשבים חשובים (במקרה זה הצואה) ניתנים לדחייה או אפילו לסנקציה על ידי הסביבה.
בהתאם לזמן פינוי המעי, המטפלות בילד מסווגות אותו כ"טוב "או" רע ", תלוי אם צרכיו נענו על פי המפרט של המטפל או הילד. לפיכך, השלב האנאלי נתפס כמקור הסכסוכים על כוח ושליטה ומייצג את תחילתו של "רצון עצמך".
בשלב האנאלי הילד לומד שהוא יכול גם לאכוף את רצונו שלו וגם להתכופף לרצונם של אחרים. הילד מודע גם לנושא הנתינה והחזקה לראשונה בשלב האנאלי.
חוויות הנאה מוקדמות כאשר מוסרים את מוצרי ההפרשה, למשל באמצעות שבחים מההורים כשהלכו בהצלחה על הסיר, טבועים עמוק באופי של הילד ויכולים לעורר שמחה במתן דברים בהמשך חייו. במובן השלילי, תחושות של מורת רוח חוזרות ונשנות בעת ויתור על מוצרי הפסולת מבטיחות שהילד יכול למשוך תשומת לב בהמשך חייו בגלל תאוות בצע מופרזת.
בשלב האנאלי הילד משווה את תהליך ההפרשה לאיברים ולמוצרים המתאימים (צואה ושתן), עדיין אין חלוקת משנה. אם מוצרי ההפרשה מושפעים באופן שלילי על ידי המטפלים בילד, הדבר יכול להתבטא אצל הילד כרגשות בושה וגועל מגופו שלהם.
בשלב האנאלי וההדרכה הנלווית לניקיון הילד מתמודד כל הזמן עם הסביבה החיצונית. בכך האגו מתפתח כמתווך בין איד, סופר אגו ומציאות חיצונית.
דרך מופע זה, כאשר השלב האנאלי מסתיים לאחר שנת החיים השלישית, הילד הרחיב את כישורי הזיכרון והשפה, אישיות מתמדת ויכולת לפעול על פי עקרון המציאות. יתר על כן, לאחר השלב האנאלי הילד מסוגל להיכנע לדרישות האינסטינקטואליות של האיד או לדכא אותן.
אתה יכול למצוא את התרופות שלך כאן
➔ תרופות להרגעה וחיזוק העצביםמחלות ומחלות
אם בשלב האנאלי של הילד המטפל מעריך את הצואה בצורה קפדנית מדי או אפילו שלילית או מאיים נגד עצירות, התנהגות המטפלת יכולה לגרום במהירות להפרעות התפתחותיות אצל הילד. רטיבות או מום, מוגזם באומרו לא או בגמגום הם השלכות של טיפול לא נכון בשלב האנאלי. ההיפך הגמור מהאי-אומר, כן-אומר-הנצחי, יכול גם להיות מקורו בהפרעה בשלב האנאלי.
בילדים שלא חוו סיפוק מספיק בשלב האנאלי (למשל באמצעות חינוך קפדני מדי בנושא ניקיון ההורים), ניתן לקבוע קיבעון בשלב האנאלי עם הגיל המתקדם. קיבעון נובע מתסכול שמשמעותו תסכול, פינוק או חוסר סיפוק מספיק. התוצאה היא להיתקע בשלב שנחשב מתסכל עמוק, מה שבתורו יכול לגרום להתפתחות אישיותית אחרת.
אנשים שנפגעים מקיבוע בשלב האנאלי עדיין צריכים להיאבק עם הצרכים הלא מסופקים זמן רב לאחר שעזבו את השלב. בין היתר, זה יכול להיות הרצון הסאבלימינלי לשחק בצואה. מכיוון שאנשים או הסביבה אינם מאפשרים ומנקשים את סיפוק הצרכים, לנפש לפעמים יש מנגנוני הגנה לדיכוי הנטיות. זה הופך את הרצון שלך להתלכלך בדיוק להפך ומראה את עצמו בניקיון מוגזם.
תסמינים אובססיביים של ניקיון משמשים את נפש האדם כאיזון נפשי בין נטיות מעוררות פחד וההגנה הפנימית נגדו. בהמשך מאוחר יותר תופעות לוואי של חינוך לניקיון קפדני בשלב האנאלי מופיעות בסוגי אישיות מאנית שמורגשים דרך שליטה יתר, צורך קיצוני בניקיון וקמצנות. לסוג זה מכונה גם זיגמונד פרויד "הדמות האנאלית".
על מנת למנוע הפרעות בהתפתחות בגיל הרך, על ההורים והמחנכים להקפיד שלא להביע הערכות שליליות לגבי תהליכי ההפרשה ומוצרי ההפרשה כלפי הילד. בשלב האנאלי חשוב לאין ערוך שהילד יוגדר גבולות ושדחפים מהילד נעקבים באופן תומך.
