תנועות ווילי מתרחשים במעי הדק. ישנן גבהות בצורת אצבע של הקרום הרירי. אלה נקראים villi.
מהן תנועות ווילי?
הממברנה הרירית של המעי הדק (רירית המעי) קו את התריסריון, הג'יונום וההיאילום. רירית המעי אינה יוצרת משטח חלק, אלא שוכנת בקפלים. קפלים אלה, שגובהם עד סנטימטר אחד, נקראים גם קפלי קרקרינג או מעגלי פליקה. הם נוצרים מהרירית והסממוצוזה. השכבה השרירית של הקרום הרירי אינה מעורבת.
מאפיין אופייני נוסף לממברנה הרירית של המעי הדק הם villi (villi intestinales). אלה בולטות בצורת אצבע או בצורת עלה על הקרום הרירי שגובהם 0.5 עד 1.5 מילימטרים. בנקודות אלה הקרום הרירי מראה את עצמו עם אפיתל שכבה יחיד, מנסרה.
במרכז כל הכפר יש כלי שנקרא chyle ורשת של כלי דם קטנים רבים (נימים). נוזל הלימפה זורם דרך הצ'ייל. בנוסף, סיבי שריר נמשכים לכל villi. זה מאפשר לווילי לנוע ולעוות. הבקעים של ליברקון נמצאים בין הווילי, המפרישים אנזימים רבים. עמוד התא של התאים היושבים על הווילי נושא מיקרו-ווילי. תאים קטנים אלו מכונים גם תאי מברשת.
פונקציה ומשימה
קפלי קרקרינג, ווילי מעיים ומיקרו-ווילי משמשים להגדלת פני המעי הדק. באורך כולל של כשלושה עד שישה מטרים, המשטח המיוחד של המעי הדק משיג שטח ספיגה גדול להפליא של 100 עד 240 מ"ר.
כי הווילי מסוגלים לנוע באופן עצמאי ניתן היה להסיק רק מההיסטולוגיה של הבליטות. לכל villus סיבי שריר חלקים. סיבים אלה עוברים לאורך הווילי. מתצפיות אלה, פתולוגים במאה ה -19 הגיעו למסקנה שהווילה יכולה לזוז. תצפית ישירה על תנועת הווילי לא הייתה אפשרית עד שנת 1914. נמצא שהווילי מתכווצים באופן אינדיבידואלי ואינם עוקבים אחר תבנית קהילתית. בסביבות שישה התכווצויות לדקה נצפו אצל כלב בשנת 1927.
מעניין לציין שהווילי מתקצר אך לא מתעבה. במקום זאת, הקרום הרירי מקמט את עצמו. שינוי צורה זה רומז על כך שתכולת הווילי נסחט במהלך התכווצויות אלה.
הווילי משמשים לספיגת חומרים מזינים כמו רכיבי סוכר, חלבון או שומן. תוכן הווילי נלחץ ככל הנראה לחללי הלימפה של התת-רוזה.
תלוי בקטע של המעי, ישנם בני אדם 2000 עד 4000 villi למ"ר. ניתן להשתמש במספר זה כדי לחשב אילו כמויות גדולות של חומרים מזינים יכולים להיספג בזכות תנועות הווילי המשאבות.
תנועות הווילי נשלטות על ידי הפרסימפתטית וגם על ידי מערכת העצבים הסימפתטית. גירויים חלשים מעצב הווגוס ממריצים את הוואי לנוע: אם עצב הווגוס ממריץ בחוזקה, הווילי נרפה ומפסיקה לזוז. הווילי מעוררים גם הם על ידי הורמונים. Villikinin הוא הורמון השולט בתנועת villi.
מחלות ומחלות
במחלות רבות של המעי, הווילי מושפעים. מחלת צליאק היא מחלה שפוגעת ומשמיעה villies רבים. זהו חוסר סובלנות לגלוטן. הנפגעים רגישים לגלוטן, סוג של חלבון דבק המצוי בסוגים רבים של דגנים. מזון המכיל גלוטן גורם לדלקת קשה ברירית המעי אצל חולים. תאי אפיתל מעיים ואיתם נהרסות הווילי על שטח גדול. לכן תנועת Villi אינה אפשרית עוד. ניתן להיספג חומרים תזונתיים רק בצורה גרועה ביותר: רוב המזון נשאר ללא עיכול במעי. יש ירידה במשקל, הקאות, שלשול או אובדן תיאבון. עייפות ודיכאון יכולים להיות גם תסמינים של מחלת צליאק.
פתופיזיולוגיה דומה וכך גם תסמינים דומים נמצאים באלרגיה לחיטה. ההערכה היא כי בערך אחוז עד שניים מהאוכלוסייה מושפעים מהמחלה במדינות מתועשות. אין טיפול סיבתי. הדבר היחיד שנותר לנפגעים הוא תזונה נטולת גלוטן לכל החיים. זה מאפשר לרירית המעי להתאושש. הווילי גם בונה שוב ויכול לנוע כרגיל. זה חשוב מכיוון שאחרת היו תסמיני מחסור קבוע.
נזק לווילי ומוביליות הנגיף המוגבלת ניכרים גם במקרה של מחסור בחומצה פולית וויטמין B12. למחסור בוויטמין B12 יכולים להיות גורמים שונים. דלקת קיבה כרונית (דלקת ברירית הקיבה), למשל, יכולה להוביל לחוסר גורם מהותי. ללא הגורם המהותי, לא ניתן להיספג ויטמין B12 במעי. צריכה מספקת או קולוניזציה לא טובה של המעי עלולה לגרום גם למחסור B12. סינתזה לא מספקת של DNA גורמת לאנמיה אם יש חוסר בחומצה פולית ו- B12. אי סבילות למזון שכיחה גם היא. אלה עשויים להיות תוצאה של חוסר תנועה villi.
שתי מחלות הקשורות להתנוונות של villi וחוסר תנועה של villi במעי הן מחלות הכללה של מיקרו-וילה וטיפול באנטופתיה. מחלת הכללת מיקרו-וילרי (MVID) הינה מולדת. מיד לאחר הלידה מתרחש שלשול מסכן חיים בגלל כושר הספיגה הלא מספק של המעי. קיים סיכון להתייבשות. הילדים הנגועים לרוב נאלצים לעבור השתלת מעי דק זמן קצר לאחר הלידה. הטיה אנטרטופתיה הינה גם מולדת. זה בא לידי ביטוי גם בשלשול קשה וגם כאן כמעט שלא ניתן להימנע מהשתלת מעי דק.
