תחת מערכת העצבים האוטונומית מובנת את כלל תאי העצב והגנגליון המסדירים באופן אוטונומי את התפקודים החיוניים של האורגניזם האנושי. בדרך כלל לעתים נדירות מתרחשות מחלות ראשוניות במערכת העצבים האוטונומית.
מהי מערכת העצבים האוטונומית?
כפי ש מערכת העצבים האוטונומית הוא השם שניתן לחלק האוטונומי של מערכת העצבים השולט בתפקודי איברים חיוניים של האורגניזם האנושי כמו נשימה, מטבוליזם, עיכול ולחץ דם, מבלי להיות כפוף לרצון או לתודעה של בני אדם.
על פי מסלול סיבי העצב ותפקודם, מבדילים בין מערכת העצבים הסימפתטית (סימפתטית), פרסימפתטית (פרסימפתטית) ומערכת העצבים.
בעוד שמערכת העצבים הסימפתטית והפרסימפתטית מווסתת מערכות איברים שונים במערכת יחסי גומלין אנטגוניסטיות, מערכת העצבים האנטית, המכונה גם מערכת העצבים במעי, שולטת על תפקוד המעי ועיכול באמצעות מקלעות עצבים הממוקמות בין שכבות השריר של דופן המעי.
אנטומיה ומבנה
ה מערכת העצבים האוטונומית מחולק למערכת העצבים הסימפתטית, הפאראסימפתטית וה enteric. סיבי העצב הסימפתטיים מקורם בקרניים הרוחביות של חוט השדרה (medulla spinalis) ופועלים באזור הראש, הצוואר והחזה דרך עצב עמוד השדרה (עצב עמוד השדרה) לגזע האוהד הימני או השמאלי (גזע), המורכב משרשרת גנגליון (הצטברות תאי עצב מחוץ למערכת העצבים המרכזית) וממוקם בסמוך לגופי החוליות.
מהתא המטען הסימפטטי, תאי העצב הסימפתטיים נמתחים באופן פרטני או בשילוב עצבי עמוד השדרה לאיברים ספציפיים כדי להיות מושלים בפנים. באזור הבטן והאגן, הסיבים הסימפתטיים עוברים לגנגולות טרום-חוליות ואז יחד עם הסיבים הפאראסימפתטיים נוצרים מקלעים המובילים עם כלי הדם לאיברים המתאימים.
בנוסף לאיברים הפנימיים, מערכת העצבים הסימפתטית מספקת את כלי הדם, השרירים החלקים כמו גם בלוטות דמעות, רוק וזיעה. לעומת זאת, הסיבים הפאראסימפתטיים מקורם בגזע המוח ובחוט העצה (מקטעי חוט השדרה S1 עד S5), משם הם, יחד עם עצבים גולגוליים ועמודיים, מובילים אל הגנגולות הפרסימפתטיות הנמצאות בסמוך לאיברים היורשים.
מקלעי עצב פאראסימפתטיים ניתן למצוא בין היתר בקיבה, בשלפוחית השתן, במעיים וברחם. מערכת העצבים enteric שולטת על תפקוד המעי בעיקר באמצעות שני מקלעות עצבים הממוקמות בין שרירי המעי (plexus myentericus, plexus submucosus), אשר מפנים את כל שרירי המעי.
פונקציות ומשימות
כמעט כל האיברים של האורגניזם האנושי נשלטים על ידי מערכת העצבים האוטונומיתבעיקר סיבי עצב סימפטטיים ופרסימפתטיים.
מערכת העצבים הסימפתטית והפרסימפתטית פועלת כמקבילה אנטגוניסטית, שהאינטראקציה שלה מבטיחה כי האיברים מתפקדים בצורה אופטימלית בהתאם לצרכים הספציפיים של האורגניזם. בעוד שמערכת העצבים הסימפתטית בדרך כלל מבטיחה עלייה בביצועים על בסיס העיקרון של "להילחם או לעוף", מערכת העצבים הפאראסימפתטית מבטיחה תפקודי גוף תקינים במנוחה כמו גם התחדשות גופנית והצטברות המילואים של הגוף עצמו.
בהתאם, מערכת העצבים הסימפתטית שולטת, למשל, בעליית התדירות והתכווצות הלב, ואילו מערכת העצבים הפאראסימפתטית מפחיתה את שני הפרמטרים. באופן דומה, יחסי הגומלין של הסימפתטית (הגדלה) והפרסימפתטית (היצרות) מווסתים את העורקים הכליליים, הסמפונות ותפקוד האישון. בנוסף, מערכות העצבים הסימפתטיות והפרסימפתטיות מעורבות בשליטה על הורמוני המין הגבריים, מאחר וסיבי העצב הסימפתטיים גורמים לשפיכה וסיבי העצב הפרסימפתטיים גורמים לזקפה.
בנוסף, סיבי העצב הסימפתטיים מבטיחים היצרות קלה של כלי המוח כמו גם העור, הרירית וכלי המעי. בהתאם למערכת העצבים הסימפתטית והפרסימפתטית, מערכת העצבים האנטית שולטת בפריסטליזה של שרירי המעי, הפרשת מערכת העיכול וזרימת הדם וכן על תפקודי המעיים החיסוניים.
מחלות
באופן כללי, מחלות ראשוניות של מערכת העצבים האוטונומית לעיתים רחוקות נצפה. כפגיעה ישירה בהיפותלמוס, טראומה יכולה להוביל לפגיעה במאזן המים ובוויסות טמפרטורת הגוף, בעוד שמחלות מערכתיות כמו סוכרת או סרטן פוגעות בתפקוד הסימפתטי בכללותו.
תמונה קלינית ידועה היא מה שמכונה תסמונת הורנר, אשר נגרמת כתוצאה מכשל בעצב הסימפתטי בצוואר ומאופיינת בשלושה תסמינים ספציפיים. כישלונו של שריר התלמידים הנמצא בשליטה אוהדת גורם לאישון להצטמצם (מיוזה), פגיעה בשריר הטרסליס המאוהב באוהדה גורם לצניחת העפעף (פטוזיס), וכישלון שריר האורביטאליס גורם לגלגל העין לשכב נמוך יותר (אנופתלמוס).
אם נפגעים מערכת העצבים האנטית או מקלע המין, תפקוד המעי נפגע. מחלות כמו מחלת קרוהן (דלקת כרונית במעי), מחלת Hirschsprung (מגולון מולדת) וקוליטיס כיבית (דלקת כרונית במעי הגס) יכולות לגרום. ליקויים פרא-סימפטטיים קשורים במיוחד להפרעות שינה.
בנוסף, הפרעות וגטטיביות יכולות להשפיע על ויסות הדם (תנודות בדם), ויסות נשימה (יתר לחץ דם, קוצר נשימה), ויסות כלי הדם (תסמונת Raynaud), ויסות מערכת העיכול (מעי רגיז וקיבה), שליטת שלפוחית השתן (שלפוחית רגיזה), ויסות תרמי (הזעה או הקפאה). , שליטה ברמת הסוכר בדם (ירידה ברמת הסוכר בדם, התקפי חולשה), תפקוד האוזן הפנימית (טינטון, סחרחורת), כישורים מוטוריים של האישון (ראייה מטושטשת), ויסות כאב (וולווודיניה, תסמונת פיברומיאלגיה) וההגנה החיסונית (רגישות מוגברת לזיהומים).
בנוסף, ליקויים במערכת העצבים האוטונומית גורמים לרוב לרגישות מוגברת.
