Nephronophthisis

Nephronophthisis הן מחלות כליות הנובעות ממוטציה או מחיקה גנטית. אי ספיקת כליות סופנית מתרחשת בשבע צורות המחלה הללו עד גיל 25 לכל המאוחר. עד כה, הטיפול המרפא היחיד הקיים הוא השתלה.

מהם נפרונופתזיס?

עם כל הנפרונופתיות, מתרחשים הפסדי מלח עצומים, אשר מייבשים את המטופל במידה ניכרת ובדרך כלל מעוררים שינוי במאזן האלקטרוליטים.
© Rasi - stock.adobe.com

בְּ Nephronophthisis הן מחלות כליות גנטיות בעלות תכונות דלקתיות כרוניות. רקמת הכליה הבין-עירונית היא היעד העיקרי של מחלות. עד כה הוקצו לשבע מחלות תורשתיות שונות לקבוצה זו:

• נפרונופתיס נעורים

• Nephronophthisis אינפנטילית

• nephronophthisis מתבגר

שלושת המחלות הנותרות מכונות NPHP4, NPHP5, NPHP6 ו- NPHP7 ועד כה לא נחקר היטב.

עד שנות השבעים, החוקרים תיארו את נפרונופתזיס כמחלת כליות ציסטית מדולרית. בקושי ניתן להבדיל מחלות אלה זו מזו מבחינה היסטולוגית. הירושה של מחלות כליות ציסטיות מדולריות שונה מהירושה של נפרונופתיות. במקום ירושה אוטוזומלית דומיננטית, לנפרופרטיזיס יש ירושה אוטוזומלית רצסיבית. התדירות של כל הצורות ניתנת ביחס של 1: 100,000.

סיבות

הגורם לכל נפרונופתזיס הוא מוטציה של גנים או מחיקת גנים. על כן המחלות גנטיות ועוברות בירושה בצורה רצסיבית אוטוזומלית. ב nefronophthisis נעורים, הגן המוטה נמצא על גן הכרומוזום 2 locus q13. גן זה מקודד לחלבון nephrocystin-1. כאשר מוטציה או מחיקה, החלבון מאבד מתפקודו. לעומת זאת, nephronophthisis אינפנטילית קשורה למוטציה או מחיקה באתר הגן הכרומוזום 9 q22-q31, המקודד לאינברסין החלבון.

בצורה המתבגרת, הפגם הגנטי נמצא בגן הכרומוזום 3 לוקוס q21-q22. הצורה הרביעית של nephronophthisis נגרמת על ידי מוטציה או מחיקה בגן הכרומוזום 1 locus p36.22, שם מקודד חלבון נפרורטיןין. הווריאציה החמישית היא מחיקה או מוטציה על לוקוס הגן הכרומוזום 3 q21.1 המשפיע על החלבון נפרוציסטין -5. ל- NPHP6 יוחסו חריגות במצבי הגן הכרומוזום 12 q21.33 וב- NPHP7 חלבון אצבע האבץ לקוי.

תסמינים, מחלות וסימנים

עם כל הנפרונופתיות, מתרחשים הפסדי מלח עצומים, אשר מייבשים את המטופל במידה ניכרת ובדרך כלל מעוררים שינוי במאזן האלקטרוליטים. כבר לא ניתן להביא את השתן לריכוז של 800 גרם * ק"ג - 1H2O. אזוטמיה מתרחשת. לנפגעים יש תוכן שמעל לממוצע של מוצרים מטבוליים חנקניים בדם.

אנמיה או אנמיה הם גם תסמינים של נפרונופתזיס. בנוסף, קיימת היפוקלמיה, כלומר חוסר באשלגן. החמצה נפוצה באותה מידה. צינורות הכליות הם אטרופיים ומתרחבים ציסטית. בניגוד לחולים בריאים, הצינורות שוכנים על גבול הקורטיקומה המוחית.

ציסטות נוצרות בעיקר על תעלות האיסוף של המדולה הכלייתית ועל התפתלויות הדיסטליות של הכליות. תפקוד הכליות פוחת צעד אחר צעד ומוביל לאי ספיקת כליות סופנית. אי ספיקת כליות סופנית מתרחשת רק לאחר גיל הרוב בנפרונופתזיס של גיל ההתבגרות.

אבחון ומסלול של מחלה

הרופא בדרך כלל מבצע אבחנה של נפרונופתיסיס באמצעות בדיקות דם, דגימות שתן וסקינטיגראפיה של תפקודי הכליות, כמו גם הליכי הדמיה. ניתן להשתמש הן באולטרסאונד והן ב- MRI כהדמיה. ככלל, nephronophthisis נותר ללא זיהוי במשך זמן רב עד להתפתחות של תסמינים חמורים.

התחזית לנפגעים גרועה למדי. אי ספיקת כליות בשלב הסיום מתרחשת אצל כל החולים עד גיל 25 לכל המאוחר. צורת ההתבגרות קשורה לתחזיות הכי חיוביות יחסית, שכן יש לצפות לאי ספיקת כליות בתתי-מין זה רק לאחר גיל הרוב.

סיבוכים

סיבוכים מתרחשים תמיד בקרב חולים הסובלים מנפרונופתיס. כל הפגמים הגנטיים במוקדם או במאוחר מובילים לאי ספיקת כליות. עם זאת, הזמן בו מתרחשת אי ספיקת כליות סופנית תלוי באיזה פגם גנטי מדובר. לאחר מכן ניתן לקיים את החיים בעזרת דיאליזה עד להשתלת כליה.

במום הגנטי השכיח ביותר, המום NPHP1, אי ספיקת כליות סופנית מתרחשת לפני גיל 25. זה יכול להתרחש בכל עת בתקופה זו. בעזרת טיפול סימפטומטי ניתן לדחות את תחילת אי ספיקת הכליות. הפרוגנוזה למום NPHP2 פחות פחות טובה. אי ספיקת כליות סופנית מופיעה לרוב לפני הלידה, אך לכל המאוחר בשנה הראשונה לחיים.

מהלך הפגם ב- NPHP3 נוח מעט יותר. אי ספיקת כליות סופנית מתרחשת בדרך כלל בסביבות גיל 19. לא ידוע הרבה על המומים הגנטיים NPHP4, NPHP5, NPHP6 ו- NPHP7. עם זאת, אי ספיקת כליות מתרחשת גם כאן.

המטופל זקוק לטיפול ובקרה רפואית מתמדת, שכן אחרת תהיה הצטברות של חומרים בדרכי השתן בדם, מחסור באשלגן, אנמיה (אנמיה) וחמצת מטבולית (יתר). למרות טיהור דם מתמיד, כישלון מוחלט של הכליות יכול להתרחש, מצב מסכן חיים שניתן לתקן רק עם השתלת כליה.

מתי כדאי לך ללכת לרופא?

מתי לפנות לרופא הסובל מנפרונופתיס תלוי, בין היתר, בסוג המחלה ובחומרתה. בעיקרון יש להבהיר בעיות בכליות אם הן נמשכות יותר מכמה שבועות. סימני אנמיה ותסמיני מחסור דורשים בירור רפואי. יש להתייעץ עם רופא גם במקרה של תלונות הורמונליות או כאבים בכליות. מי שכבר סובל ממחלת כליות צריך לדווח לרופא על התסמינים.ייעוץ רפואי נדרש גם אם מחלה קיימת פתאום מחמירה או אם אתם חווים תסמינים חריגים שלעולם לא הבחינו בהם.

לאחר מכן יבצע הרופא בדיקה מקיפה וישתמש בה לצורך ביצוע אבחנה. אם הדבר נעשה מוקדם, ניתן להימנע מסיבוכים רציניים. לכן, יש לברר את הסימנים הראשונים ולטפל במידת הצורך. איש הקשר הנכון הוא רופא המשפחה, רופא מומחה או נפרולוג. במקרה של תלונות קשות, יש לפנות באופן מיידי את הנפגע לבית החולים. יתכן שיהיה צורך גם בביקור במרפאה מומחית למחלות כליות.

טיפול וטיפול

אין טיפול סיבתי לחולים עם נפרונופתזיס. הטיפול מוגבל להקלה בתסמינים. אי אפשר להפסיק את אי ספיקת הכליות המתקדמת באמצעות אפשרויות הטיפול הנוכחיות. הסיכוי היחיד לריפוי מוחלט הוא השתלת כליה. אצל יותר מעשרה אחוזים מכלל הנפגעים, האבחנה מתבצעת רק כאשר אי ספיקת כליות סופנית כבר קיימת.

קיימות מספר אפשרויות טיפול כטיפול בתחליפי כליות לאחר הופעת אי ספיקת כליות סופנית. אפשרויות הדיאליזה הן המודיאליזה ודיאליזה צפקית. כל הליכי הדיאליזה הינם נהלי טיהור דם אשר נועדו להחליף את תפקודי טיהור וניקוי הדם של הכליות. המודיאליזה היא הליך חוץ-גופני ומתרחש מחוץ לגוף שלך.

לעומת זאת דיאליזה צפקית הנה הליך תוך-גופני ומשמש בגוף המטופל. הראשון נפוץ הרבה יותר כטיפול בתחליפי כליות. בטווח הרחוק דיאליזה אינה יכולה להחליף כליה מתפקדת. לכן, במוקדם או במאוחר, אי ספיקת כליות בשלב הסופי תמיד ידרוש השתלת כליה. זה יכול להיות השתלת כליה קרובה או השתלת כליה שנפטרה.

כיום נמצאות כליות תורמות מתאימות לעתים קרובות יותר מתמיד, מכיוון שרשימות ההשתלות אינן מוגבלות עוד לגרמניה, אלא מתייחסות לאיחוד האירופי כולו. המחקר מתמקד כיום גם בפיתוח טיפולים תרופתיים לחולים הסובלים מנפרונופתזיס. בעתיד הנראה לעין יתכן שניתן לעכב את אי ספיקת הכליות המתקדמת בעזרת תרופות.

תחזית ותחזית

באופן כללי, הפרוגנוזה של כל הנפגעים היא לא טובה. עם כל צורות המחלה, אי ספיקת כליות סופנית מתפתחת בדרך כלל עד גיל 25 לכל המאוחר. התרחשות של אי ספיקת כליות מוחלטת זו תלויה במום הגנטי הקיים. עם מום NPHP1, הכליות בדרך כלל נכשלות לפני גיל 25. הפרוגנוזה פחות טובה בנוכחות מום NPHP2. במקרה זה הכליות מאבדות בדרך כלל את הפונקציונליות שלהן לפני הלידה או במהלך השנה הראשונה לחיים. עם מום NPHP3, אי ספיקת כליות מתחילה בממוצע בסביבות גיל 19. נכון להיום, קיימים נתוני מחקר מספיק משמעותיים לגבי הפגמים הגנטיים NPHP3 עד NPHP7, כך שהמומחים אינם יכולים לבצע פרוגנוזה מדויקת יותר ביחס לזמן אי ספיקת הכליות.

אולם אי ספיקת כליות סופנית אינה גזר דין מוות. ניתן להחליף את תפקוד הכליות על ידי דיאליזה עד שהמומחים יוכלו להשתיל איבר תורם מתאים. עם זאת, זמן ההמתנה לפני קבלת כליה תורמת יכול להיות ארוך מאוד מכיוון שמעט מדי כליות תורמות זמינות. למרות הדיאליזה, אי ספיקת כליות משפיעה על הגוף. הצטברות חומרים בדרכי השתן גורמת לרוב לגירוד מוגבר וצהוב של העור. אם לא מטופלים, nephronophthisis מוביל לאי-ספיקת כליות סופנית שהופכת הרבה יותר מוקדם.

מְנִיעָה

מכיוון שנפרונופתזיס הם מחלות תורשתיות הקשורות למוטציה, כמעט ולא ניתן למנוע את המחלות.

טִפּוּל עוֹקֵב

הטיפול הסימפטומטי בנפרונופתיס באמצעות השתלת כליה פירושו עבור המטופל טיפול מעקב רגיל לאחר השתלת איברים. בטיפול באשפוז, בנוסף לטיפול בפצעים לאחר ההליך, יש גם טיפול תרופתי. על מנת שהכליה החדשה תתקבל על ידי גופה שלו, על מקבל האיבר ליטול מדכאי חיסון לכל החיים.

שלב שיקומי עוקב אחר השהות באשפוז. המעקב החוצה לאחר מכן כולל בדיקת ערכי הדם במרווחים שבועיים בתחילת הדרך, אך לפחות בכל רבעון. זה משמש כדי לבדוק אם הכליות עובדות וביצועים טובים. בדיקה רדיולוגית באמצעות אולטרסאונד, CT או MRT מאפשרת לבחון את הכליה. בחינות מעקב אלה חשובות כדי לבדוק אם הכליה נדחית על ידי הגוף או אם האיבר דלקתי.

במידה והנפגעים מטופלים בדיאליזה מכיוון שלא נמצא איבר מתאים תורם, יש להקפיד על הוראות היגיינה. רק בדרך זו הדיאליזה, המתבצעת באמצעות שונא כביכול (פיסטולה עורקית), יכולה להתקיים ללא סיבוכים. לאחר טיהור הדם, מומלץ לחולים לצפות בתזונה שלהם בין מפגשי המודיאליזה רגילים. יש לשמור על צריכת אשלגן, פוספטים ומלח. חלבון, לעומת זאת, צריך לקחת בכמויות מספיקות דרך המזון.

אתה יכול לעשות זאת בעצמך

אם אובחנה נפרונופתזיס, על האדם הנוגע בדבר תחילה לפנות לטיפול רפואי. לאחר מכן ניתן לנקוט במגוון אמצעים תזונתיים בכדי להקל על תסמיני המצב.

בראש ובראשונה, חשוב להקפיד על תזונה עדינה, שיכולה לכלול ירקות גולמיים, אוכל דל-מלח, מיצי פירות ומים מינרליים. יש לערוך את תוכנית התזונה יחד עם תזונאית בכדי שהכליות יוכלו להסתגל אליה בצורה מיטבית. אם מתעוררים סיבוכים, יש ליידע את הרופא. אם יש חשד לאי ספיקת כליות, עדיף להתקשר לשירותי החירום. אם מופיעים לפתע כאבי כליות, יש להפעיל את הרופא. יתכן שנוצרו כליות ציסטה, הדורשות טיפול רפואי.

על החולים גם להבטיח פעילות גופנית מספקת. פעילות גופנית מתונה, אשר ממזערת את הלחץ על הכליות, מסייעת להתאוששות על ידי חיזוק מערכת החיסון וקידום העיכול. מכיוון שמדובר במחלה תורשתית, על הנפגעים לבצע את הבדיקות הגנטיות הדרושות במהלך ההיריון. ייעוץ גנטי מספק מידע על הסיכונים.